מבוא
לרפואת המזרח
התפיסה
הבריאותית במזרח גורסת כי גוף האדם מסוגל לרפא את עצמו כל
עוד זורמת "זרימת החיים" (קי) דרך כל אבריו, חיצוניים
ופנימיים, באופן טבעי וחופשי. בגלל חוסר הרמוניה בין האדם
ודרך הטבע (טאו) במיוחד במציאות המודרנית נחסמת זרימה זו מלנוע
בכל גופינו ונפגעת חיסוניות הגוף ויכולתו להחלים בכל עת. תופעה
זאת הנה בסיס להתפתחותם של מחלות ומומים רבים.
מטרת הריפוי המסורתי במזרח הרחוק הנה לזהות חסימות אנרגטיות
אלו, לשחררן, להשיב לגוף את תפקודו וחוסנו הטבעיים ואף לקדם
אותם (לאלו אשר מקבלים טיפול מתחזק באופן שגרתי).
כמו
כן, חייב המרפא לידע את המטופל לגבי המקור להתפתחות החסימות
שייצר בגופו וללמדו כיצד לתקן את דרכיו בהתאם לדרך הטבע ולקדם
את זרימת החיים בגופו. כלומר- קיים גם מרכיב חינוכי ולימודי
בעצם הריפויהריפוי היה נעשה בידי מומחים אשר להם הייתה סמכות
רוחנית,בריאותית ומקצועית כאחד על הציבור.
בניגוד
לרפואה המודרנית שהנה טכנית ולוגית (הגיונית) בעיקרה, היתה
הרפואה העתיקה במזרח, כמו רב התורות בעולם העתיק, מהבוססת
על דתות ותורות רוחניות כגון:טאואיזם, בודהיזם וזן, הינדואיזם
ושאמניזם ועוד. התורה הטאואיסטית והתורה הבודהיסטית במיוחד
מהוות קרקע פילוסופית להתהוותה של הרפואה המסורתית בסין וביפן.
